אתמול בעין רשאש

הכיבוש מורכב מכל כך הרבה מקומות ורגעים של רוע ואכזריות. כל מקום כזה הוא עולם ומלואו.

הגעתי אתמול ל"עין רשאש", קהילת רועים פלסטינים שחיה עשרות שנים על אחת השלוחות שיורדות לכיוון בקעת הירדן, חצי שעה מירושלים. זו קהילה ענייה שמתפרנסת בעיקר מעדרי הצאן שלה. אין לקהילה חיבור לחשמל ולמים.

המתנחלים, בגיבוי מלא של צה"ל, צימצמו משמעותית את שטחי המרעה שלהם ומונעים מהם גישה לנביעת המים שנמצאת מרחק קצר מבתיהם הצנועים. בשם עליונות הגזע, יהודים אלימים מונעים מפלסטינים גישה למים, הצורך האנושי הבסיסי ביותר. בעקבות כך הפלסטינים צריכים לנסוע עם טרקטור ועגלה ולרכוש מים לשתייה, סיבוב של שעתיים בערך. בנוסף, בשל הצמצום האכזרי של שטחי המרעה שלהם, הם נאלצים לרכוש מזון לצאן, בכמות כפולה מבעבר. ילדי הקהילה צועדים כל יום קילומטרים לבית הספר הקרוב שנמצא בדומא אשר נשקפת ממול. כן, אותה הדומא בה בני משפחת דוואבשה נשרפו למוות על ידי אותו מחבל יהודי שעכשיו חברי כנסת מנהלים קמפיין לשחרורו והפיכתו לקדוש.

ולאחרונה, בנוסף לכל הצרות שתיארתי, הפלסטינים שם חווים התקפות אלימות על ידי מתנחלי הסביבה. המטרה היא ברורה, לגרש אותם ממקום מושבם, ולהשתלט על אדמתם. בדיוק כפי שהצליחו המתנחלים לגרש כמה וכמה קהילות פלסטיניות בשנים האחרונות. טיהור אתני שנעשה בחסות צה"ל ומדינת ישראל. טיהור אתני שנעשה בשם כולנו.

ארגונים ואנשים טובים מקיימים בחודש האחרון משמרות של "נוכחות מגינה". במשך כל שעות היממה יש ישראלים שנמצאים עם הקהילה בעין רשאש. אנשי הקהילה אומרים באופן ברור ומפורש שכאשר המתנחלים רואים שיש במקום ישראלים, הם נרתעים.

ישבתי שם אתמול בסך הכל שש שעות. מפעם לפעם הגיעו אנשי הקהילה הנחמדים כדי לשוחח איתנו, להסביר לנו על מצבם, הם בסך הכל מבקשים לחיות בשקט, לא יותר מזה.

ובתוך כל החושך והבושה שם, מצאתי גם רסיסים של אור. ישראלים וישראליות טובים שעושים מעשה, מעשה הומני בסיסי. איתי במשמרת היו שתי נשים בתחילת שנות העשרים לחייהן וצעיר בשירות לאומי. כבר בגילם הצעיר הם יכולים ללמד את כולנו שיעור באנושיות ובמוסר. שיעור של מעשים. התביישתי לומר להם אבל הם ריגשו אותי, דווקא בגלל גילם הצעיר. הבטתי בהם בהערצה. כשאני הייתי בגיל שלהם עוד החזקתי רובה בשטחים, הגנתי על מתנחלים ארורים. הלוואי והיתה לי אז את התבונה שלהם. רגע לפני שירדה החשיכה הגיעה המשמרת שהחליפה אותנו, ישראלים בגילים שונים שבאו לשהות שם כל הלילה.

המילים הללו נכתבות בכאב גדול, זו מציאות איומה ומזעזעת, שלרוב הישראלים אין בכלל מושג שהיא מתרחשת. עין רשאש נמצאת שעה וחצי נסיעה מקפלן, מאותם מאות אלפים שצורחים "דמוקרטיה" ומתעקשים להתעלם מהכיבוש שנעשה בשמם. אז אני כותב כאן כדי שקודם כל לא נוכל להגיד "לא ידענו", אבל זו גם קריאה לפעולה.

אנחנו חיים בימים בהם זו חובתנו לעזור לחלשים ולמדוכאים. זו חובה של כל יהודי שלמד את לקחי האנושות ממה שהתרחש באירופה של שנות השלושים. גם משמרת אחת של כמה שעות היא תרומה ענקית לשמירה על הקיום של הקהילה בעין רשאש. תרומה לבני אדם שרק רוצים לחיות בשקט ובכבוד.