אילו הגעתם אמש ליפו, היה ליבכם שמח. כלומר, נרגע קצת, נעטף בתקווה צנועה. לא, לא תקווה ענקית, טפשית, מחוסרת אחיזה במציאות. תקווה נורמלית, לפי תומה, כזו שאנשים רגילים מסתובבים איתה בתיק, כשהם חיים במקומות אחרים, לא ברחובות הזועמים האלה.
אז אילו הגעתם אמש ליפו, הייתם פשוט נמצאים שם, כלומר, בנחת. בתחושה שאולי יהיה בסדר. כי אמש ביפו התכנסה חבורת אנשים די גדולה, הרבה יותר גדולה מכפי שציפתה מעצמה. ואפילו את ההפתעה ממספר האנשים הפנימה החבורה ברגיעה של הרי-זה-מובן-מאליו.
אלא ששום דבר בעצם לא היה מובן מאליו, אמש, ברחבת תיאטרון יפו. כי הנה הגיעו לשם מכל הארץ אנשים טובים. אני מתכוונת, טובים-טובים. באמת טובים לגמרי. טובים במובן של נדיבים, טובים במובן של הקרבה אישית, טובים במובן שלא בטוח שמה שאני עושה ישפיע בכלל אבל אמשיך לעשות, טובים במובן של חתירה לעשיית הדבר המוסרי גם אם לא אזכה לראות את התוצאה המיוחלת.
רוב הבאים ומתכנסים היו מעל גיל ארבעים, וחלקם אפילו, הבה נודה, כבר חגגו שבעים שנים, וראשי שיבה לרוב נראו שם ביפו. אבל במקרה הזה, במקרה של האנשים שהתכנסו אמש ביפו, הגיל לא ממש נוכח במעשיהם. זאת אומרת, הוא לא מגביל. כי אם נתבונן במעשים שלהם, נווכח שהשנים רק גיבשו אצלם השקפת עולם ערכית שדוחפת אותם להרחיק מביתם, לקום לפני השחר, או לוותר על ערב שקט כדי לחלק שלטים בהפגנה סואנת ולהציע מדבקות לפרצופים מתעלמים או אדישים, ולהסתכן במכת חום או במכה מנבוט של מתנחל, לישון על האדמה מתחת ליריעת אוהל בדווי, לדלג בין סלעים וקוצים, לשכוח לאכול, לשכוח לנוח, ובכלל, לחיות חיים לא נורמליים. בכלל לא.
הייתם עלולים לחשוב שהם אינם אנשים מן הישוב. אבל להיפך. מדובר באנשים שפויים, נורמטיביים, כמה מהם בעלי השכלה אקדמית גבוהה מאוד, וכמה אחרים עוסקים בהייטק ובמחשבים, ויש בהם אנשי צבא בדימוס, ופקידות ופסיכולוגים, וקונדיטורית אחת מופלאה, ומטפלות בשיאצו ויועצי שיווק ויועצים אירגוניים, ואמהות וסבתות, ואחד מהם אוהב לצלם את מרחבי גבעות השטח הכבוש, ואת השקט שהכבשים משרות על המדרון, כשהן פוסעות ומלחכות כל ציץ יבש שנותר מקיץ נורא. ואחת מחברות הקבוצה, לא תאמינו, חיתנה את בתה בשבוע שעבר.
כולם, כל הנאספים אמש ביפו, פועלים נגד הכיבוש ולמען סולידריות עם הפלסטינים. זה מה שמחבר ביניהם. זה המצע המשותף. והייתה זאת הפעם הראשונה שכולם הזדמנו ביחד, כי מלאו שנתיים לייסוד החבורה הזאת.
ואם כן, קבעו אירוע. בלי תופים ובלי זמבורות ואפילו בלי מגאפון. כי רק להיפגש רצו. להווכח בקבוצתיות, להכיר בעצם היותם. ולכן, היה זה אירוע שקט, נקי מכל פאתוס ומלא רק בשמחת המפגש. ותסלחו לי, כן? על הרגשנות הזאת, שאולי גם היא מסימני הגיל, כי אמש, ביפו, פגשתי רק אנשים טובים ופניהם האירו בשלווה. היו חיבוקים, ותקרובת צנועה אך לא דלה, עשירה במיוחד בתופינים של הקונדיטורית המופלאה שבהם. וכמו בהמשך לכל המשותף, וככלי הבעה קבוצתי, צפו האנשים הטובים ב"מלכת אמבטיה" החנוך לוינית, בביצוע של ארבעה שחקנים פלסטינים ישראלים. רוויו סאטירי חד ומר, ששמר על רלוונטיות מכאיבה מאז שנות השבעים. תמונת מראה מדייקת של היהודי הזחוח, הלאומני, העיוור, המתנשא, הנרקב והולך. אנחנו, כקהל, היינו אוהדים בוכים בלב. כי מכאן צמחה ותפחה כל הרעה שבאה עלינו.
היה איזה רגע בערב ביפו, שהבטתי מהצד, ככה, בכל הנאספים, כל אחד מהם וכולם ביחד, וחשבתי שיכול להיות בסדר. רוח חמימה עלתה לחה מן הים, המואזין קרא, וממרפסת אולם חתונות סמוך עלו ברכות, שהשתיקו את הצער והחרדה שבלב. זה היה רגע שלם, שאילו נכחתם בו הייתים מבקשים בליבכם שכל האנשים הטובים האלה יישמרו לנפשותם ויהי מה.