לפעמים אני רוצה להיות כמו ההם, שעולמם ברור וחד-משמעי. שרואים הם רק שחור ורק לבן. שיודעים הם מה צריך לעשות עכשיו. אני רוצה לומר כמוהם: למחוק את עזה ולהחזיר את החטופים. ככה, בנשימה אחת, בלי להבחין בסתירה שבהתנגשות שתי הפעולות.
לפעמים אני רוצה להתעודד ממראה דגל כחול-לבן מתנוסס על ראש מסגד בעזה. לשמוח בשמחת החיילים הרוקדים על חורבות עיר הרוסה. להיות יהודיה כמו שצריך, לנשק מזוזה בפתח בית שיושביו הפלסטיניים נהרגו או גורשו.
החיים נראים לי קלים יותר, נסבלים בהחלט, למי שמניפים בעוז את דגלי ישראל בהפגנה נגד ממשלת ישראל. לא, לא עכשיו. קודם, לפני המלחמה. כי עכשיו אסור להתנגד, כי החיילים שלנו מוחקים ונהרגים בשבילנו.
מה מותר עכשיו? לומר "הדחה עכשיו" וגם "להמשיך את הלחימה עד שחמאס ימוגר". ולא להבחין בסתירה.
אני רוצה להיות מי שלא מבחינה בסתירות. מי שצועקת "דמוקרטיה!" אבל חוק הלאום מתקבל על דעתה.
אני רוצה לכאוב את כאבי הבלבדי, המוצדק. אני רוצה להתעלם באדישות ממות ילדים עזתים. אני רוצה שיהיה לי ברור מאוד, ומגובש, ובטוח בעצמו, העולם שלי. מורכבות החיים על החתיכת אדמה הזאת הרי הפכה בלתי נסבלת. אני רוצה להיות אדישה לסבלם של פלסטינים בגדה המערבית, אני רוצה להשתחרר מן הזעם והתיעוב שאני חשה כלפי המתנחלים. אני רוצה שכל הגועל נפש הזה יתרחש רחוק מעיני, כמו פעם, לפני שלושה דורות.
אני רוצה להיות אחת מהרבים שרוצים לחזור לארץ ישראל הישנה והטובה. אני רוצה להתאחד עם כל האחודים, עם כל הביחד, כי אין לנו ארץ אחרת. אני רוצה להאחז בכל הבולשיט הזה, לשיר שירים של פעם ולהתנועע באחידות מצד אל צד כאילו הן אפשר, שאגו בחורים כי נגמר.
אני באמת רוצה להאמין ששם למעלה יש מי שיודע מה לעשות והוא עושה את זה, והוא ימחק את החמאס ויחזיר את החטופים, ונתניהו יילך לאן שיילך, ושוב נוכל לשיר בצוותא.
אבל אני לא מאמינה לאף אחד שם למעלה. ואני לא מפסיקה לכאוב את כאב הנרצחים שלנו ושל הפלסטינים. ואני נרתעת מהנפת דגל של מדינה כובשת עריצה ואכזרית, שהוא במקרה דגל המדינה שבה נולדתי ונולדה לי ילדתי. החיילים הרוקדים על גלי הריסות עזה מגעילים אותי ומעוררים בי חרון אין-אונים.
הדבר הברור והמוחלט ביותר כאן הוא המוות. הוא השולט כאן, לא החיים. לפעמים אני רוצה לחשוב, כמו הרבים בישראל, שככה זה החיים, מוות. ולהשלים עם זה, ולקדש את זה, את המוות, ולהניף את הדגל בגאווה ולשיר שירי ארץ.
בתמונות, שניים שמתעקשים תמיד לראות את המורכבות: למעלה - ויויאן סילבר ז"ל, לוחמת שלום ושיוויון, שנרצחה בידי החמאס בבארי.
למטה: ד"ר מאיר ברוכין, יבדל"א, שנעצר בידי משטרת ישראל, מפני שהוא מתעד ומפרסם את פרטי מותם של פלסטינים, בגדה ובעזה, מידי ישראלים במדים ובאזרחי.
