הוא בן שלוש עשרה. נראה צעיר מגילו הכרונולוגי, אולי גם מפני שהבעת פניו נקייה מרצונות גדולים. הוא מכווץ את עיניו כנגד השמש המתחילה מסע ארוך מעל פסגות המזרח.
אל תשאלו לשמו, או למקום מגוריו. העיזים והכבשים שמאחוריו, מישור המדבר הזרוע אבנים, מספרים עליו כל מה שנחוץ לדעת.
את השאר, את הלא מובן מאליו, תספר זרועו המגובסת.
זה קרה ביום שלישי השבוע. נער הרועים בן המצווה רעה את עדרו בוואדי. המתנחל המקומי, רשע נודע בקרב הפלסטינים, מצא אותו ברגע מחוסר הגנה. הוא היכה אותו בראשו, פצע אותו בזרועו ושבר אותה. כשהוא פצוע עלה הנער בחזרה לביתו. משם הובהל לבית החולים, נחבש וחזר הביתה.
צילום: עודד פאפוריש
למחרת עם שחר כבר יצא עם העדר למרעה. כשאתה בר מצווה פלסטיני אתה לא מאחר לישון. אתה נרתם מילדות לפרנסת המשפחה. כשהוא שב מן המרעה הוא נכנס לכיתת הלימוד שבישוב הקטן. החיים הם רעיית צאן ולימודים, וגם משחקים בפתח הבית אחר הצהריים.
מעל כל אלה מונח צילו האפל של המתנחל. אמו של ילד הרועים מצפה כל יום בחרדה שקטה לרגע שישוב מהמרעה. החרדה מפני המתנחל היא חלק משגרת הרגש. כמו גאווה, נחת, רוך שמציף את הלב. סביב כל אלה מונחת רצועת החרדה המהודקת.
והעלבון, וחרון האין-אונים עם התחושה המזוויעה שאת, האמא, לא יכולה להגן על הילד שלך.
צילום: עודד פאפוריש
לא מפני אותו האיש הרע בתכלית, שהגיע בטרקטור אתמול, יום חג למוסלמים, עד לפתח סוכת רועים בתחומי אותה קהילה. הוא עצר, הניף מעל הרכב קופסת קרטון והשליך אותה בפתח הסוכה. אחר כך החל לנסוע משם. מן הסוכה יצא ילד וקרב אל הקופסה. בתוכה ראה פגר של כלב. הוא זיהה את הכלב של קהילת הרועים הקטנה. המתנחל שחט אותו. הילד, אמיץ למרות הפחד כמו כל חסרי הברירה, ניסה להרים את הקרטון כדי להרחיקו מפתח הסוכה. המתנחל שב על עקביו וסטר לו. גוויית הכלב נותרה בפתח הסוכה.
אין מידה לרוע מהסוג הנפוץ בשטח הכיבוש. אין כלי שיכול להכיל אותו, עמודה בטבלה שתקטלג אותו. זה רוע ששמענו עליו רק בסיפורים רחוקים בזמן ובמקום. אבל הרוע הזה נמצא כאן ועכשיו.
מוקדש בהערכה אין-קץ ל-ה.ג.
コメント