מבורקה לחומש, למרות הכול

הצבא חסם את הדרך שבה תכננו לצעוד אנשי 'שלום עכשיו' בשיתוף קואליציית ארגונים נגד הכיבוש, ולכן 300 בני אדם, צעירים ומבוגרים, החלו את הצעידה ליד ראמין, ונאלצו להתקדם בדרכי עפר לוהטות ומאובקות, וגם כשלא הייתה דרך, הלכו.

וכך צפיתי היום באנשים המוזרים האלה, שהלכו בחום כבד בדרכי ירכתיים, והתעקשו להמשיך נחושים בין שדות עשב יבש לכרמי זיתים, והוסיפו ללכת כשצבא ההגנה למתנחלים הבעיר ברימוני הלם וגז מדמיע את השדות ואת כרמי הזיתים סביבם. הם לא ויתרו, האנשים המוזרים, וצעדו בתוך כבשן שחוללה השמש המרושעת וחוללו החיילים, שרק מילאו פקודות, והעשן זינב בהם, עשן מחניק שבא ועטף אותם והם המשיכו באותה הליכה עיקשת של אנשים מוזרים שיש להם מטרה לפניהם, ויש להם הומניזם וצדק במחשבות, ולב במקום שבו אמור הלב להיות. ולא האבק, ולא החום השורף, ולא הצמא והעשן שרדף אחריהם והשיגם, ולא ההפחדות של החיילים והקצינים וכלי הנשק הדרוכים שלהם, ולא הכריזות הרמות של לובשי המדים, ולא צפירות האזעקה שהשמיעו מהרכב הממוגן שלהם, ולא חיוכיהם המטופשים, הלעגניים, שום דבר ואף אחד לא יכול היה לעצור אותם מפגישתם עם חבריהם הפלסטינים, שהתערבבו בהם, עד שאי אפשר היה להבחין מי הוא יהודי ומי הוא ערבי, ואיזו שמחה קטנה נבטה שם על הכביש ההולך למאחז חומש הבלתי חוקי.

צפיתי בסיפוק החרישי שהם הרשו לעצמם ברגע ההוא על כביש האספלט, שהאש נעצרה על שפתו, כמה מהם מחאו כפיים למרות התשישות, והתרגשתי אז כי החברים שלי מ'מסתכלים לכיבוש בעיניים' גם הגיעו לשם ונראו במצלמה החיה של ג'וד. כן, ג'וד, צלמת הלייבים של האקטיביזם בפלסטין, האשה הפנומנלית, שאינה חדלה לדברר באנגלית את המעשים הרעים של מדינת ישראל בשטחים הכבושים, כדי שכל העולם יראה וישמע וידע. כשאני שומעת את הנשימות החטופות של ג'וד בלייב, כשהיא משתעלת, כשהיא שותה מים, כשהיא נוזפת בחייל שמנסה לחסום את דרכה, כשהיא דורכת על גבעולים מתפצחים בשדה קוצים כדי להיטיב לצלם, יש ודאות שהכיבוש לא יוכל עוד להסתתר. לא בחומש, לא בשייח ג'ראח, לא במאחזים באזור ביתא, ולא בקדומים הצופה על קדום.