מי שכורת עץ זית

מתנחלים עברו הבוקר בכרם זיתים, סמוך לעיירה תורמוס עיא בשטח הכבוש. הם השאירו במקום את חותם ההכחדה, אות למומחיות ההרס.

האם הגיעו לחלקה הפלסטינית לפני תפילת שחרית או אחריה? האם הספיקו לשתות קפה לפני שמיהרו לביצוע המשימה?

כי זאת היא עבודת המתנחל: להתנכל. לעקור, לכרות, להרוס, לשרוף, לפגוע בגוף, בפרנסה ובנפש הפלסטינית.

צילום: ג'יהד אל-קאק

ליבם של אנשים שעוקרים עץ זית מלא בזדון. אנשים שכורתים עץ זית עתיק אינם רואים את הזמן. לא את הזמן שלפניהם ולא את הזמן שאחריהם.

עץ זית הוא הזמן עצמו. הזמן הנדיב, הרצוף, האוחז בקרקע סלעית ונשבע לה אמוני נצח. עץ זית הוא רצף החיים, רצף הדורות. עץ זית הוא משפחה, הוא תנובה, הוא בריאות, הוא נורמליות. עץ זית הוא חילופי העונות ושמחת המסיק ומזיגת השמן. עץ זית הוא סמל וגם מהות. סמל השלום בין אדם וטבע ובין אדם לאלוהיו. סמל האיחוד הטוב בין הקיים לבין החולף.

בליבם של המתנחלים שעברו הבוקר סמוך לעיירה תורמוס עיא, אין רגש אנושי מלבד שינאה אטומה. אבודים הם לעצמם ולעתידם, כי בליבם של מי שהשליכו אל הדרך את גוויות עצי הזית אין אלוהים.