זה המים שלי, אומר הפלסטיני. אני אסדר את זה, אומר הקצין הישראלי. הוא מרחיק את הפלסטיני ביד אחת ואת המתנחל בידו השנייה. אני אסדר את זה, הוא חוזר ואומר. הוא לא חמום מוח, הוא באמת חושב לסדר את זה.
אבל אני רוצה לקחת את המים שלי, שונה הפלסטיני. הוא מתקרב לבור המים. שולח יד אל החבל ומעלה לאט את הדלי. פכפוך המים נשמע מיטיב במקום הזה. כמה טיפות נוטפות על פי הבאר.
תעזוב את הדלי, פוקד הקצין.
אבל אני רוצה לקחת מים שלי, מפציר הפלסטיני.
בן זונה, סתום ת'פה שלך! צועק פתאום נער המתנחבלים ונדחף לתמונה.
תוריד את הדלי, חוזר הקצין. הוא סבור שיצליח להשכין שלום. הם עומדים מעל בור המים בלב רמה סלעית נשובת רוח לוהטת. הקצין דורש מהפלסטיני להרפות מן החבל. המים כמעט הגיעו אל ידי הפלסטיני. הוא נאלץ לשמוט את החבל והדלי שב וצונח בשקשוק אל מעמקי הבור. המים האלה הם צורך החיים של הפלסטיני, הוא נפרד מהם בקושי, נדחף בעדינות בידי המדים, ומורחק משם. למזלו, פגש בקצין נאור. בלי לנקוט באלימות, הוא מסייע למתנחלים להשתלט על מקור המים היחיד של הפלסטיני.
הסצינה הנוראה הזאת התרחשה הבוקר בדרום הר חברון, סמוך לכפר טובא. זהו הטרנד המתנחלי החדש, גניבת מי הפלסטינים. בסרטון נוסף מאותו אזור נראה מתנחבל דולה מים מהבור הפלסטיני ומשקה את עדרו. הפלסטיני ניגש אליו ואומר לו: אני גר פה, זה הבית שלי, אנחנו גם רוצים מים. וכל אותו זמן מול פניו, המתנחבלים, ילדים-נערים, ממשיכים להעלות דליים מבור המים שלו. משקים בהם כבשים.
כשאנחנו צמאים אנחנו שותים מים. ניגשים לברז, או למקרר, או לקולר ופשוט שותים מים. מרווים את התשוקה הפיזית הנקראת צמא. כשהרועה הפלסטיני צמא הוא הולך עד לבור המים הקרוב, אם יש כזה, ומעלה משם דלי. או שהוא ממתין לעוקב, מיכל המים שאמור להגיע מהיישוב הפלסטיני הגדול הסמוך. לרועה ולחקלאי הפלסטיניים אין ברז לפתוח. אין צינור שמוליך אליהם מים. "לך יש ברז," אמר הפלסטיני לנער המתנחבלים. הפלסטינים תלויים לחלוטין בבורות המים, שבהם נאגרו מי הגשמים, או במי מעיין (שהמתנחלים משתלטים עליו בלהיטות דורסנית) או במיכליות נגררות.
בלהט חום יולי-אוגוסט, כמו לפי החלטה מגבוה, חברו מתנחלים וכוחות הצבא למתקפת ייבוש הקהילות הפלסטיניות החקלאיות הקטנות. האמצעי האכזרי הזה הוא רק אחת משיטות העינוי שנציגי ישראל בשטחים נוקטים. הצמאה וייבוש בני האדם, עדריהם ושדותיהם. מדובר, כמובן, בפשע נגד האנושות, אבל במדבריות הגדה המערבית אין חוק, אין מוסר, וודאי שאין חמלה.
בחאן אל אחמר התקין הצבא שער על דרך עפר ההולכת ממדבר אלי מדבר. על הדרך הזאת נוסע טרקטור גורר עוקב לעבר קהילת רועים. כשהשער נעול, המים לא מגיעים אל הפלסטינים. והשער נעול לפי גחמת החיילים. הם נועלים והולכים, נעלמים, ורק הרוח החמה שורקת באוזני הממתינים אצל השער.
הבוקר התנפלו מתנחלים על מיכלית מים נגררת מאחרי טרקטור. היא הייתה בדרך לחומסה, בצפון הבקעה. המתנחלים פתחו את ברז המיכלית ורוקנו את המיכל אל הקרקע הצמאה. סתם כך, מאות ליטרים של מים הנחוצים לחיים נשפכו ואבדו. המנוולים המתינו במקום עד שטיפת המים האחרונה נספגה בחול, ורק אז עזבו. זוהי אכזריות טהורה של רשעים בחסות מדינת ישראל.
עין סכות, מעיין טבעי עם בריכת שכשוך, היה מקום בילוי יקר מציאות לפלסטינים הכפריים העניים. הרי אין ברשותם בריכות שחייה או חוף ים. המעיין נמצא בסמוך למחולה, ויום אחד הגיעו הפלסטינים הצעירים למקום, כמנהגם, ומצאו אותו מגודר ונעול בשער גדול. מגדל שמירה הוצב ליד השער, וחיילות גסות רוח מנעו מהם גישה למעיין ילדותם. אנשי מחולה, או המועצה האזורית, או כל גורם מתנחלי אחר, החליטו לנכס לעצמם את פנינת הטבע הנדיבה הזאת. המפתח נמצא אצל מישהו ממחולה. רק יהודים יבואו עדי המעיין. אפרטהייד גלוי, מוחצן, חצוף, עברייני, ואין מי שיתהה על כך, או אפילו יתבע בגין השוד המתריס הזה.
לפני יומיים הגיע מערבל בטון בליווי כוח צבאי לפאתי חברון. משפך הבטון כוון אל פתחו של בור מים ששימש את תושבי הפרבר הדרומי. הבטון הנוזלי מילא את הבור, סתם וחתם אותו. איש לא ישתה עוד מים במקום הזה. הפעולה הסופית הזאת נראית ונשמעת כמו קבורה בסגנון מאפיונרי. אבל מדינת ישראל הרישמית היא שביצעה אותה, בסיוע פועלים ערבים, כך שהמבצע הסדיסטי נעטף גם בהשפלה וביזוי. הנאצ.. לא היו עושים עבודה מושלמת יותר. קבורה של מקור חיים, קבורה של עתיד. הצהרת כוונות ישראלית ברורה ביותר.
כל אמצעי הכיבוש כשרים בדרך לסיפוח הגדה המערבית למדינת היהודים. וייבוש הפלסטינים תחילה.
קורא ורוצה לבכות. ולצרוח. ולדפוק את הראש בקיר. חוסר האונים בולע אותי.