"אין לכם מושג כמה אני שונא אתכם, כמה אני מתעב אתכם", אמר המתנחל היחיד שעבר היום בצומת זעתרה ("תפוח" במתנחלית). הוא היה חילוני. הדתיים לא נוסעים בחג בכביש המוליך משכם לירושלים. רק מכוניות פלסטיניות חלפו על פנינו, ויושביהן חייכו, החזירו ברכות ותודות בנפנוף ידיים וסימנו וי של ניצחון. לא ניצחון בקרב, אלא ניצחון בלב, ניצחון התקווה ההדדית, ניצחון ה"כמה טוב שבאתם".
השמש היכתה בראשינו, אבל הלב שמח בילדים הפלסטיניים ששרבבו ראשים צוחקים מן החלונות. השעה חלפה בתחושת רווחה גדולה. באוויר הייתה אחווה. משהו רחב, פתוח לאפשרויות, נפרש מן הצומת אל הגבעות המתעגלות סביב. מצפון ניגלתה חווארה המוכה, עיירה שמתאמצת לחזור לאיזו שיגרה. היום, בצומת זעתרה, התאפשרה נשימה עמוקה. חווייה חדשה, נינוחה, איש לא קילל.
עד שהגיע המתנחל החילוני. הוא חלף על פנינו ואז סבב את הכיכר במכוניתו ושב אלינו והאט, עד שעמד. הוא הרים טלפון כדי לצלם אותנו, הנפנו את שלטינו לעומתו: Palestinian lives matter! ו"אין כיבוש ללא התנגדות".
האיש צילם זמן רב מן הדרוש לקליק, עד שקרב עוד יותר ופתח את החלון. ואז אמר בקול רם וברור: "אין לכם מושג כמה אני שונא אתכם! כמה אני מתעב אתכם".
מרוב שינאה סבב את הכיכר פעם ועוד פעם והעביר עלינו מבט איטי שתאם את מילותיו.
זאת מעמסה גדולה על הנפש, לשנוא ככה ואפילו לתעב. כמה אנרגיה ריגשית מתבזבזת לאיש כזה מולנו, אנשים שבאים להביע סולידריות עם הפלסטינים, האוכלוסיה המוחלשת ביותר בין הים לירדן.
היהודי הזה, הייתה לו רק שינאה בטנא של חג השבועות, ושינאתו מילאה את ליבו ואת פיו ואת מכוניתו ונסעה אחריו על הכביש עד שנעלם מעבר לעיקול.
אנחנו? קיפלנו את הבאנרים של 'אין דמוקרטיה עם כיבוש' ונסענו לחווארה, לקנות את העוגיות הפציחות ההן, הזרויות שומשום ומתיקותן מעודנת.
コメント