"קבוצת ההשתייכות"
תחושת ההשתייכות שלי לקבוצה, ששמחה אותי בבלפור, הייתה מלווה במגע של זיוף. הייתה לי הרגשת חסר, שהלכה והעמיקה עם הקמת ממשלת בנט-לפיד. ידעתי שהשמחים סביבי אינם יודעים שהסוג הזה של הדמוקרטיה כבר אינו רלוונטי למקום המכונה מדינת ישראל. באותו לילה למרגלות הכנסת הבנתי, שרק עכשיו אני מתחילה לחפש את קבוצת ההשתייכות האמיתית שלי, זאת שחסרה לי, בעצם, כל חיי עד כאן.
ידעתי שתנופת המחאה בבלפור חייבת לעבור תהליך של זיקוק שבקצהו רבים בחברה הישראלית יהיו חייבים להתגייס למאבק נגד הכיבוש. כל מה שגיבשתי בהשקפת העולם שלי במשך שנים התכנס לנקודה הקריטית הזאת: לא תהיה כאן דמוקרטיה, לא יהיה עתיד למדינה ליברלית, נאורה, כל עוד ישראל מחזיקה תחת מגף הכיבוש מיליוני פלסטינים. בה בעת ידעתי בכאב שהאבסורד הפשוט והנהיר הזה לא נראה לעיני רוב אזרחי ישראל, ולכן עלי להשקיע מאמץ כדי למצוא את אלה שלא מוכנים להמשיך ולהדחיק את הפשע הנורא, המתמשך ומתעצם בשמנו ובמימוננו, את הכיבוש.
בתוך בלפור היו אנשים שמעולם לא חדלו להאבק בכיבוש. הם המשיכו משם ויסדו את "מסתכלים לכיבוש בעיניים", אירגון שהולך ונבנה תוך ריצה אינסופית. בקרב הקבוצה הזאת מצאתי את אזור השייכות שלי, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי בכרונולוגיה האישית.
כל ההקדמה הזאת לא נועדה אלא כדי להביע את הערכתי העמוקה לאנשים שבסביבתם מעוררת ההשראה אני מתפקדת כבר כמעט שנתיים. הם בני אדם במובן העתיק של המענטש. אנשים המסורים למאבק נגד הכיבוש 24/7. עוצמת הרוח שלהם מעוררת את השתאותי בכל יום מחדש. כן, היותם בני אנוש כוללת גם ויכוחים מרים ותרעומות ושתיקות הנובעים מנפשות סוערות, אבל הנחישות הטהורה, הקישחת, להמשיך במאבק, לא מאבדת תנופה. יש בקרבם רוח אנטי-ממסדית כל כך מושרשת, שהם מתורגלים בתפקוד בבלגן גדול ובאמצעות כלים דלים. נדמה שהם מדברים וכותבים ונוהגים וסוחבים ציוד ומלווים רועים ומארגנים סיור ומתאמצים לגייס אנשים תוך כדי ריצה מתמדת. אני שומעת את ההתנשמות שלהם והיא מדאיגה אותי ומרגיעה באחת. הם משלמים בוויתורים אישיים וגם במחירים פיזיים ונפשיים, אבל איש מהם אינו מעלה בדעתו להפסיק, מעבר למנוחה קצרה מאוד.
הם ממשיכים למרות הרעשים מסביב, ההצקות וההטרדות של המתנחלים, אנשי ימין, שוטרים, חיילים, הכעס של מפגיני כחולבן. נגד הסיכוי לראות את סוף הכיבוש בחייהם הם מתעקשים להפיץ את המידע על העוולות היומיות בשטחי הגדה, כל הפרטים שתקשורת המיינסטרים המכורה לא תפרסם. דו"ח עקשני על הרג ילדים ונשים וגברים שפשוט נקלעו לסימטה, ופציעות רבות, ושריפת שדות ובתים והשחתת רכוש ושחיטת כבשים, וגזל קרקעות ושוד חקלאי. כל מה שהמתנחלים והצבא מעוללים לפלסטינים. הם קמים לפנות שחר כדי ללוות רועים אל המרעה הדל, כי נוכחות ישראלית באחו מרתיעה את המתנחל הטרוריסט. הם נשארים להגן על הרועה גם כשהשמש מבעירה את האחו הצחיח.
קבוצת האנשים הזאת יסדה גוף נטול משענת כלכלית, מנותק מכל הקשר מפלגתי, כמעט ללא הרארכיה פנימית, כי אף אחד שם לא מעוניין להנהיג.
אני יודעת פרטים אישיים מעטים על כל אחד מחבריי לקבוצה, אבל אני יודעת עליהם כל מה שנחוץ באנשים שאני עומדת לצידם עם שלט: אין דמוקרטיה עם כיבוש.
אני חשה ביטחון בחברתם, תחושה שזה המקום ואלה האנשים, ואיתם אעמוד עד שיחדל כוחי.
העובדה שאני כותבת עליהם כאילו עמדתי מחוץ למעגל מעידה רק על כך שאין דרך אחרת להביע אהבה גדולה וגם תודה.
Comments