פוסט-טראומה יום ירושלים

החברות למאבק כתבו, שלפני ההפגנה אין להסתובב בעיר עם חולצת 'מסתכלים לכיבוש בעיניים'. זה מסוכן, כתבו. ובכלל, אל תלכו לבד.

הלכנו לא-לבד בלבוש של סתם אנשים, מפינת אוסישקין-קק"ל עד לכיכר החתולות. הרחובות הדהדו קריאות לא ברורות, קרעי מוזיקה הלמו בין הבתים, קבוצות של נערים לבושי לבן חצו את הצמתים. העיר התכוונה להתפוצץ על עצמה. בגן העצמאות שרו ציפורים בתוך שלווה ירוקה, ממתינה לבאות.

ואז התפוצצה כיכר ציון במוזיקה של צעירים מכל המגזרים. כן, מתחת לאותה המרפסת המדוגלת כיאות. אלפי בחורים קפצו באקסטזה מול הבמה, והבנות עמדו וצפו. כל אנרגיות המין והשינאה המאחדת, והאדנות האטומה, הכול רעש וזז והזיע וצרח. הציציות התנפנפו והבנות צחקקו. יום ירושלים כהלכתו חימם את מנועיו לקראת החדירה לרובע המוסלמי.

למחאה נגד מצעד הדגלים הוקצתה רחבה מול מוזיאון הסובלנות החדש. הכיכר גודרה היטב ושוטרים הוצבו סביבה. ההמון הצעיר הנלהב נע לעבר החומות ברחובות מקבילים, אך לעתים תעתה לעברנו חולייה שיכורה מכוח, והיו שניסו לטפס על הגדר. השוטרים חסמו והרחיקו אותם. אחרי הכול, לא היינו פלסטינים, אלא רק מאתיים סמולנים שטרם ראו את האור.

עמדנו וצעקנו אל הרוח הקרירה, חסד יחיד באותו יום ללא קדושה. התוודענו בלי מיסוך לכל הרע שלקח את ישראל בשבי. נוער ערי הכיבוש, הילדים שגדלו בהתנחלויות "חוקיות" ולא חוקיות, הציף את ירושלים וכבש אותה, מערב ומזרח, פעם ועוד פעם.

כשעמדנו לצאת מהמכלאה של מחאת הנגד תפסו אותי החברות בשולי הטריקו. תחליפי חולצה לפני שאת יוצאת לרחובות, הזהירו.

בירושלים הכבושה נאלצתי להסתיר את זהותי, שמא יכה אותי יהודי צעיר נלהב מדי. התחפשתי לסתם אשה שחוצה את הרחוב. כמו אחיותיו של סבא שלי, כשהנאצים השתלטו על עירן.

המוני נערות התקבצו בקינג ג'ורג' למרגלות בימת בידור חסידית. המתינו בחדווה צווחנית לנערים, עד שיכלו את זעמם ברובע המוסלמי. איש מהם לא שפך זרעו לריק ביום ירושלים.