אמש נכנס כוח צבאי לכפר אל מוע׳ייר כדי להרוס את הגינה הציבורית ומיתחם המשחקים. עד אתמול מצאו תושבי הכפר רגעים נדירים של נחת ממפגש בפינה השלווה, כשהילדים נהנים לנגד עיניהם מהמתקנים. היום כבר לא. למה להרוס גינת שעשועים תמימה? הנימוקים נמצאים בספר הרשע של הכיבוש הישראלי. אמיר פנסקי נסע היום לאל מוע׳ייר ולא הצליח להגיע לכפר. הוא נתקל במחסום השער הנעול.
פנסקי, פעיל זכויות אדם, חבר בקבוצת מסתכלים לכיבוש בעיניים, נוסע הרבה במרחבי ארץ הכיבוש. זה המדבר המפולש בין גבעות צחיחות לואדיות חרבים, שבו התיישבו פלסטינים רבים לפני שלושה דורות. הם הגיעו לשם אחרי שגורשו, או נמלטו, ב-48' מגבולות מדינת ישראל.
פנסקי הוא עד נוקב לעוולות הכיבוש. כשהוא נוסע ללוות רועים פלסטינים עם שחר, הוא ממשיך בשארית היום למשימה נוספת שנטל על עצמו: תיעוד המירוץ המתנחלי לדחיקת הפלסטינים מאזורי המחייה שלהם. בתנופת הגירוש חסרת הרסן כל האמצעים הנבזיים כשרים.
"למשל, הקמת מחסום שער בפתח דרך הגישה לאל מוע׳ייר, ישוב פלסטיני, דרומית-מזרחית לשילה," אומר פנסקי. "שערים כאלה הוקמו בפתחי כפרים רבים, כדי לחסום ולחנוק את חיי השיגרה. מובן מאליו שהנימוק תמיד יהיה בטחוני, אבל האמת היא שהמגמה היא פשוטה: להקשות על חיים נורמליים."
השער לאל מוע׳ייר נסגר ונפתח לפי גחמת החיילים המוצבים באזור. הפלסטינים אינם יודעים מתי ייפתח, מתי יהיה נעול. הכיבוש מפעיל סדר יום שרירותי על הפלסטינים, כאמצעי נוסף לדיכוי הרוח האנושית. השליטה הקפריזית לעולם תהיה בידי הכובש, הנכבש אמור לשכוח שנולד להיות עצמאי וחופשי.
בסמוך לשער ניצב מגדל שמירה, נטוש לעתים ולפעמים מאויש. דגל קרוע, "שנראה כמו המדינה", לדברי פנסקי, מלקה עצמו ברוח היבשה, מעל תא המתכת.
תושבי אל מוע׳ייר נתונים לחסדי החיילים. כל יציאה מהכפר לצרכי ביקור קרובים, סידורים, קניות, או בדיקות וטיפול רפואי, כרוכה בפתיחת המחסום. כשהוא נעול, אין יציאה לכביש 458, אין טיפול רפואי ואין קניות ברמאללה. כשאין ברירה, הם הורסים את רכביהם בדרכי עפר משובשות וארוכות, כדי להגיע מותשים ומושפלים ליעד. אל הכביש הראשי אפשר להגיע רק ברגל או בהליקופטר. כלי טייס אין לפלסטינים, ובינתיים נעזבים השטחים החקלאיים של תושבי אל מוע׳ייר, שמחסום השער נועל בפניהם את הדרך לשדות ולחיים של בני אדם.
Comments